יום שני הגיע. בארה"ב חוזרים מחופשת סוף השבוע, ואנחנו בהתרגשות שיא – סוף סוף אפשר להתחיל. בשעות הערב נחת המייל המיוחל מקליניקת הפוריות בבויסי עם ערימת מסמכים לחתימה. תקתקנו הכל תוך שעה, קיבלנו הרשאה למאגר, ונכנסנו בנחישות כדי לעשות את מה שבאנו לעשות: לשריין את תורמת מספר 60.

אבל רגע, איפה היא? אנחנו ניצבים מול המאגר שאנחנו מכירים כל כך טוב, יש בו אפילו כפתור חדש ונוצץ שמאפשר לבחור תורמת ולשריין אותה, אבל תורמת מספר 60 איננה. לרגע עוד ניסינו לשכנע את עצמנו שאולי הקליניקה כבר שריינה אותה עבורנו, אבל המציאות טפחה על פנינו במייל מנומס ומתנצל: "היא כבר נתפסה על ידי זוג אחר". כנחמה, הציעו לנו לחכות לקיץ, אולי היא תחזור לסבב נוסף.

באותו רגע היה לנו שחור בעיניים. לחכות לקיץ? מי מבטיח שהיא בכלל תרצה לעבור שוב את כל הטיפול התרופתי וההליך הרפואי הלא נעים הזה? הרגשנו מרוקנים. אחרי ימים של חקירות, טבלאות והתלבטויות, כשהגענו לרגע האמת – גילינו שאיחרנו את הרכבת.

ברוכים הבאים ללופ הראשון במסלול. מבואסים ומאוכזבים, הבנו שאין ברירה אלא לחזור לנקודת ההתחלה. האם חוזרים לתורמת מספר 45, או פותחים שוב את המאגרים לחיפוש חדש? נראה…