כנראה שההתרגשות מההחלטה שיבשה עלינו את דעתנו, אחרת אין הסבר הגיוני למה שקרה אחר כך: קבענו את הפגישה עם בייביבלום ליום ראשון בשעה תשע בבוקר. מי בוחר מרצונו לנסוע ברכבת מבאר-שבע לתל-אביב ביום ראשון בשבע בבוקר, אלא אם כן הוא חייל סדיר או סדרן ברכבת ישראל?

המשרד של בייביבלום נמצא ממש קרוב לים, בלב שכונה יפואית מעורבת. המקום הרגיש לי זר לחלוטין, מה שרק העצים את תחושת חוסר הוודאות שהחלה לחלחל אצלנו אט-אט. האם אנחנו באמת עושים את זה?

את פנינו קיבלו בחיוך ענק אור ועמית. הם הציגו לנו את המקום וסקרו את הנקודות העיקריות בתהליך, תוך שהם מפציצים במושגים רפואיים ובירוקרטיים שעד לא מזמן היו סינית עבורנו. "זו רכבת הרים של ממש", הם הזהירו אותנו לקראת סוף הפגישה. למזלי, הגעתי מוכן; אחרי שעות של צפייה בוובינרים מוקלטים של החברה בפייסבוק, כבר הכרתי את סיפורי ההורים האחרים והבנתי – פחות או יותר – למה הם מתכוונים.

יצאנו מהפגישה עם הרבה חומר למחשבה, וכשבדקנו את הדוא"ל על הרכבת בדרך חזור, הסכם השירות כבר חיכה לנו שם. עכשיו, בין כל המחשבות והמושגים החדשים, נותר לנו רק להחליט אם אנחנו עולים גם על הרכבת הזאת.