אז כל המידע הנוסף כבר אצלנו בידיים, ופתאום תורמת מספר 45 – זו שהייתה ב"אולי" – חזרה לשולחן הדיונים. ככל שצללנו לתוך הסופ"ש ועברנו שוב על ההבהרות שקיבלנו מהקליניקה, הבנו שהמידע ה"חדש" לכאורה כבר היה ידוע לנו. הוא השתמע בין השורות של הפרופיל עוד קודם, אבל נו… אתם מכירים את האמריקאים. הם יסודיים בצורה פנאטית, ורוצים לוודא פעמיים, שלוש וארבע שכל פסיק ברור לנו לחלוטין.

ניצלנו את השבת כדי לצאת מהבועה של עצמנו ולהתייעץ עם חברים ומשפחה. הצגנו את ההתלבטות בין שתי התורמות, והדעות היו חלוקות בדיוק באמצע, ממש 50:50. היו כאלו שאהבו את הקלילות של מספר 60, והיו שהתחברו יותר לנתונים של מספר 45.

בסופו של דבר, בתוך כל בליל הדעות, נשארנו רק שנינו. הבנו שבסוף היום, אלו הילדים שלנו והחיים שלנו. עם כל הכבוד ליסודיות האמריקאית או לעצות של החברים, הלב שלנו היה נעול על מספר 60. אהבנו את האנרגיה שעברה מהפרופיל שלה ואת מה שהיא מייצגת עבורנו. ביום ראשון בבוקר, הודענו לבייביבלום: "תודה על כל הבירורים, אנחנו הולכים על 60". ביקשנו מהם לקדם את הבחירה מול הקליניקה. שלחנו את המייל בתחושת הקלה – המשוכה הראשונה מאחורינו.