חזרנו לארץ עם לו"ז מדויק וציפייה לעדכונים טכניים מהקליניקה: תאריך תחילת הטיפול, מועד השאיבה ודוחות מעבדה. היינו מוכנים להמתנה דרוכה מעבר לים, אבל שום דבר לא הכין אותנו להודעה המפתיעה שקיבלנו מקורטני ב-31 במאי: "אתם יכולים לקיים שיחה עם התורמת!".

עצרנו נשימה. לכל אורך הדרך הובהר לנו שהתהליך אנונימי לחלוטין ושאין שום אפשרות לקשר ישיר, לפחות לא בשלב הזה. מתי כן? רק אחרי שיש היריון, ורק אחרי שנרשמים למאגר ייעודי, ורק אם ישנה הסכמה הדדית… ועוד הרבה "רק אם". אז מה השתנה? מסתבר שהבירוקרטיה של ה-FDA סידרה לנו מתנה. התורמת הצהירה שביקרה במקסיקו בשנה האחרונה, ומאחר שיש שם סיכון לנגיף הזיקה, הנהלים היבשים קובעים שהיא "לא כשירה להיות תורמת אנונימית" וזאת למרות שהיא עברה בהצלחה את כל הבדיקות הרפואיות מטעם הקליניקה. המשמעות המדהימה? הזכות שלנו לראיין אותה בעצמנו. עמית מבייביבלום הבהירה לנו שמדובר במקרה נדיר במיוחד, וכמובן שלא חשבנו פעמיים – אמרנו כן!

השיחה התקיימה בשבת בערב. למרות 12,000 הקילומטרים שמפרידים בינינו, מפגש האונליין היה מרגש ברמות שקשה לתאר. שאלנו אותה על חייה ועל המשפחה שלה, והודינו לה מעומק הלב על הנכונות לעבור את המסע הזה עבורנו. היא מצידה נראתה נרגשת לא פחות להכיר את הזוג שמאחורי הטפסים. סיימנו את השיחה לא רק עם תורמת מצוינת, אלא עם קשר אנושי אמיתי והבטחה הדדית לשמור על קשר. פתאום, התהליך הזה קיבל פנים, חיוך ולב גדול.