"היי, שלומי? מדבר אור מבייביבלום, מה שלומך?". אממ… שלומי טוב, סך הכל. נראה לי. פתאום, בתוך השגרה, הטלפון מצלצל ומזכיר לי שזה אמיתי: באמת השארנו הודעה אתמול בלילה, ועכשיו צריך להתמודד עם ההשלכות. הדיבורים התיאורטיים מהספה הפכו תוך רגע לקול בצד השני של הקו.

אני מודה שברגעים הראשונים קצת גמגמתי. לא כל כך ידעתי מה לומר או איך בכלל מתחילים שיחה כזו, אבל אור קלט את הסיטואציה מהר מאוד ופשוט לקח את המושכות. הוא הוביל את השיחה בנעימות, שאל קצת עלינו ועל מה שאנחנו כבר יודעים (או חושבים שאנחנו יודעים) על התהליך.

במשך שמונה דקות תמימות הוא הציף אותי במידע ראשוני, ובעיקר נתן לי את התחושה שיש כאן מישהו שיודע ומבין עניין. פתאום כל המילים הגדולות כמו "פונדקאות" ו"ליווי" התחילו לקבל צורה של מציאות.

סיימנו את השיחה כשאני כבר הרבה יותר ממוקד. סיכמנו שאני וניר נגיע לפגישה מסודרת, כדי להתרשם מקרוב ולהכיר את הפרצופים שמאחורי השמות. אלו שכנראה הולכים ללוות אותנו במסע הכי חשוב של החיים שלנו. ניתקתי את הטלפון, לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי לעצמי: "טוב, זה מתחיל, נראה לי".