עכשיו, כשסיימנו את המרתון הרפואי ונותר לנו "רק" השלב המשפטי, בייביבלום נתנו לנו את האור הירוק להתחיל לרקום קשר אישי וישיר עם D. עד לאותו רגע, כל התקשורת עברה דרך מתווכים, סוכנויות ומיילים רשמיים. פתאום הגיע הזמן לדבר "בגובה העיניים", בלי נציגים ברקע.

שלחנו ל-D מייל קצר וחם. הודינו לה שוב על כך שהיא חלק מהמסע המטורף הזה איתנו, והסברנו שנשמח למצוא דרך נוחה לתקשר באופן שוטף – בין אם זה במיילים, בשיחות וידאו או בקבוצה משותפת. רצינו שהיא תרגיש בנוח ותבחר את הפלטפורמה שמתאימה לה.

כאן חיכתה לנו הפתעה תרבותית משעשעת: גילינו שמה שמובן מאליו עבורנו בישראל, ממש לא ככה בארה"ב. מתברר שאמריקאים רבים, ו-D ביניהם, ממש לא מחבבים את וואטסאפ. שם המשחק הוא iMessage או שום דבר. אחרי קצת גישושים וניסיונות גישור טכנולוגיים, הצלחנו למצוא את עמק השווה והתפשרנו על אפליקציית טלגרם.

המעבר מהתכתבות פורמלית להודעות מיידיות בטלפון שינה את האווירה, אבל הביא איתו גם מבוכה קלה של התחלה. פתאום מצאנו את עצמנו מחפשים נושאי שיחה משותפים – איך שוברים את הקרח עם מישהי שגרה בקצה השני של העולם? האם לשלוח תמונה של ארוחת הערב? לשאול על מזג האוויר בוגאס? זה הרגיש קצת כמו דייט ראשון שבו שני הצדדים מגששים את דרכם בזהירות, מנסים להבין את הטון והסגנון של הצד השני.

למרות המבוכה הראשונית, הדינמיקה הפכה מהר מאוד לקלילה ויומיומית יותר. היכולת לשלוח סתם תמונה או לשאול "מה נשמע?" הורידה את המחיצות הרשמיות. זה אולי נראה כמו צעד טכני קטן, אבל עבורנו זו הייתה פתיחת דלת רשמית למערכת היחסים שתלווה אותנו בדרך להפוך למשפחה.