הנה זה קרה. הרגע שחיכינו לו חודשים ארוכים הגיע בדמות הודעת דוא"ל מנופר: הצעה לשידוך ראשון. על המסך נפרש הפרופיל של J מאינדיאנפוליס, אינדיאנה. מטעמי צנעת הפרט – שמה המלא ופרטים נוספים אודותיה לא ייכתבו, אז נסתפק באותה הראשונה של שמה. פתאום, כל הדיבורים על "מציאת פונדקאית" הפכו למשהו ממשי מאוד. קיבלנו פירוט מרשים על חייה, משפחתה וההיסטוריה הרפואית שלה, ועכשיו הכדור עבר אלינו: האם אנחנו מאשרים את הפרופיל ומאפשרים לסוכנות להציג גם אותנו בפניה?

מצאנו את עצמנו בתוך סערת רגשות והתלבטות קשה. מצד אחד, זהו הניצוץ הראשון של התקדמות אחרי המתנה ארוכה. מצד שני, כשצוללים לפרטים, זיהינו כמה "נקודות אדומות" בפרופיל – נושאים שלא הרגשנו איתם בנוח ושגרמו לנו לחשוש. כאן נכנס לתמונה הפחד הגדול ביותר של כל זוג בתהליך: "מה יקרה אם נגיד לא?". האם נגזר עלינו לחכות עכשיו חודשים ארוכים נוספים עד לניסיון השידוך הבא? האם ויתרנו על הזדמנות פז?

בסופו של דבר, החלטנו להקשיב לבטן. הבנו שבמסע כל כך מורכב ורגיש, אי אפשר לצאת לדרך כשלא מרגישים שלמים ב-100% עם הדמות שתוביל אותו. הודענו לבייביבלום שאנחנו בוחרים לא להמשיך עם J. זו הייתה החלטה לא פשוטה, אבל היא הזכירה לנו שאנחנו לא מחפשים "סתם פונדקאית", אלא את האישה הנכונה ביותר עבור המשפחה שלנו. אנחנו חוזרים לעמדת ההמתנה, נושמים עמוק, ומחכים להצעה הבאה.