אחרי שסגרנו טיסות ומלונות, הגיע רגע האמת: שיחת הזום עם ד"ר כריסטין סלייטר, הרופאה שמובילה את התהליך בקליניקה. ככל שהשעה 18:30 התקרבה, המתח בבית עלה. הרצנו תסריטים בראש: מה היא תשאל? האם נדע לענות? סיכמנו בינינו שזו בטח סתם שיחת היכרות נחמדה, הזדמנות לראות עם מי יש לנו עסק לפני שנוחתים באיידהו בעוד שלושה שבועות.

השיחה החלה בעיכוב אופנתי של עשרים דקות (כי לו"ז של רופאים הוא המלצה בלבד, גם באמריקה). ד"ר סלייטר עלתה למסך מחויכת ואנרגטית, סיפרה על עצמה ושאלה עלינו. הכל זרם מעולה, עד שהיא עברה לחלק הרפואי. פתאום, האנגלית המנומסת התחלפה במטח של מושגי IVF מקצועיים, אחוזים, סטטיסטיקות וגרפים שמעולם לא שמענו עליהם. הרגשנו שהיא מנסה להוריד אותנו לקרקע ולהבהיר שבתהליך הזה אין 100% הצלחה – אף אחד לא יכול להבטיח שיקרה X או שלא יקרה Y.

סיימנו את השיחה בתחושה מעורבת: מצד אחד, ד"ר סלייטר מקסימה ויש למה לצפות. מצד שני, יצאנו עם ראש מלא בסימני שאלה ותחושה שאנחנו לא באמת מבינים את השפה המקצועית שבה מדברים איתנו. למזלנו, עמית מבייביבלום הייתה איתנו גם היא בשיחה. כמה דקות אחרי שהשיחה נגמרה, היא התקשרה לעשות לנו סדר בבלאגן ותרגמה את כל הסטטיסטיקות המפחידות לעברית פשוטה ומרגיעה. עכשיו, אפשר באמת להתחיל לארוז.