ברגע שאישרנו את ההגעה לבויסי, תיבת המייל שלנו הפכה למוקד עלייה לרגל של אנשי צוות מהקליניקה. כיאה למקצוענות האמריקאית, כל איש מקצוע רוצה לאסוף את המידע שלו בעצמו, מה שגרר מבול של זימונים וטפסים. רובם היו בנאליים, אבל אז הגיע השאלון של הפסיכולוגית – לקראת פגישה של לא פחות משעתיים – והוא כבר דרש מאיתנו לעצור הכל ולחשוב.

השאלות שם לא עושות הנחות. הן זורקות אותך עשר שנים קדימה: "מה תרגישו אם הילד יבקש לדעת מי האמא הביולוגית שלו?", או "האם תאפשרו לו להיפגש איתה?". על פניו, התשובה שלי קלה – ברור שכן, זו זכותו המלאה. אבל הטופס הזה מזכיר לך שמתחת לטבלאות האקסל מסתתרים המון משתנים רגשיים שנכיר באמת רק כשנהיה שם. זה היה רגע של התבוננות עמוקה בתוך כל המרוץ הזה.

כדי לאזן את כובד המשקל, צירפו לנו גם מסמך המלצות על בויסי: מלונות, מסעדות ומה עושים שם בזמן הפנוי. כשהבנו שהלו"ז סגור וחתום מבחינתם, הרגשנו שזה בסדר – אפשר להתקדם, גם בלי לחכות לשיחה עם הרופאה. אז זהו, יש כרטיסים! ב-19 במאי אנחנו ממריאים מתל-אביב לסן פרנסיסקו לסופ"ש של התאווררות, וביום ראשון שאחריו נטוס שעה וחצי צפונה, היישר לבויסי. עד אז, מסתמנת לנו "חופשה" קצרה מהתהליך – לפחות עד שננחת על אדמת ארה"ב.